עולם אינו אלא סך הנרקיסיזם שהאדם מייצר ושאותה הוא משליך על סביבתו, לפי תומכיו של התאורטיקן הפסיכואנליטי היינץ קוהוט.

כל מה שאנו מרגישים אינו אלא גורמים מופנמים לטוב או לרע, הבנויים מיחסים אותם אנו עוברים, יאמרו חסידי זרם יחסי האובייקט (הגורם). מה ששנוא עליך אל תעשה לחברך, כי מי שסובל מזה הוא בראש ובראשונה אתה – יאמרו הבודהיסטים.

ההזדהות הינה צורך ראשוני ובסיסי ביותר. מי מאיתנו לא מרגיש זאת יום יום? האהבה או השנאה שמעוררים בנו מפלגה או איש ציבור מסויים – זאת בלי שדיברנו איתו לשניה ובלי שמעולם התעמקנו במה הוא מציע לנו כבוחרים, או שתיעבנו את השכן רק הוא הזכיר לנו מורה מניאק שהיה לנו בתיכון וברגע שהוא פתח את הפה והתוודענו אליו הוא הבנו שטעינו בגדול.

"8 הוא המספר של אורי מלמליאן שהוא בלי שום ספק גיבור ילדותי" שר שאנן סטרייט. אצלי היה צריך להעלות את הסיפרה ל-9 שהוא המספר של עדי גורדון, האליל שלי, זה שעד היום אין שום ספורטאי שיכול להידמות אליו. בתקופות מסוימות ייחסתי לו כוחות מאגיים. עד כדי כך.

בטור הזה אני רוצה להבין למה אני כל כך מסמפט דמויות מסויימות וסולח להן על כל הדברים הרעים שהם עושים בעוד אני מתעב דמויות מסויימות ולא מוכן להתייחס לכל הצדדים החיוביים שהם מביאים. מה שכל כך מרתק בדיון הזה היא הסובייקטיביות שדיאלוג מעין זה יכול לייצר. אין לי שום עניין ליצור כאן דיון האם זה "אמיתי" או לא אלא רק לפתוח דיון על היכולת שלנו לאהוב או לשנוא דמות מסויימת מהליגה שאנחנו כל כך אוהבים ולהבין למה היא עושה לנו את זה:

סטף קרי – אחרי הרבה שנים של הפסקה מצפייה ב-NBA, פתאום חזר לי החשק. פתאום הדמות הרזה, זו שלא ספרו בכלל, שוברת את כל המוסכמות. פתאום שלשות מנצחות ומביאות אליפויות, פתאום לא חייבים להיות אתלטי על, אלא אפשר להתאמן מאוד מאוד מאוד קשה וזה מנצח. פתאום לא צריך לפחד מן הבריונים מלאי השרירים, או אלה שמטביעים לך על הראש ודופקים לך מבט מסופק, כאילו הם הצליחו למעוך זבוב מעצבן – כי אפשר לדפוק להם שנייה אחר כך שלשה בפנים בלי שיש להם שום אמירה בעניין. הכוח חוזר לעם.

סטף קרי הוא בחור חמוד. כזה שאתה רואה ומזכיר לנו כמה חמוד יכול להיות אדם מבוגר שמתנהג כמו ילד. כזה שצוחק אחרי סל, אחד שנראה באמת שמח – מזכיר את רונלדיניו בתקופות הטובות שלו – קוסם שגם מחייך כל הזמן. סטף הוא מן מנהיג שקט כזה שנדיר לראות אותו מתעצבן על החברים לקבוצה, שנותן לצעירים סביבו להתפתח תוך כדי זה שגם להם מותר לטעות וכזה שלמד לריב רק בשנה האחרונה ולא מוכן שידרכו עליו.

דריימונד גרין ואייזאה תומאס – בעיתות מצוקה אני מסתכל בפאלפון ובתמונה של הדסקטופ במחשב. בפלאפון יש לי תמונה של המשפחה שלי, ועל הדסקטופ יש לי בעבודה את פרופסור יונה רוזפלד – העובד הסוציאלי האולטימטיבי, מי שנותן השראה ברגעים בהם אני חוטף בראש מהמטופלים שלי, או מהבוסים שלי. במחשב האישי שלי יש לי את דריימונד גרין. הוא ואייזאה נותנים לי את ההשראה, ברגעים שאני מרגיש שלא ממש מאמינים לי או בי. פאקינג מקומות 35 ו-60 בדראפט – לא מצביע על זה שמאמינים בך יותר מדי.

אבל אותם לא עניין כלום והם פילסו את הדרך שלהם למעלה, כששאבו את המוטיבציה שלהם דווקא מהמקום הזה. הם לא מפחדים מכלום ואני כל כך אהבתי לראות את דריימונד צועק על קווין דורנט – כשהוא לא עושה תרגיל כמו שצריך – לא על מקאו הרוקי או על איאן קלארק אלא על הכוכב של הקבוצה. דריימונד חכם על חזקים. אייזאה זו השראה בכל שנייה שלו על המגרש. אני מרגיש אותו אומר שהגובה הוא לא בעייה שלו אלא של ההגנה שמולו ונראה אם מישהו מעיז לערער על זה. אם הוא לא היה פצוע אין לי ספק שהסדרה מול קליבלנד הייתה נגמרת בתוצאה אחרת ועם הרבה יותר מלחמה, גם אם ברור לי שהקאבס בסוף היו עולים.

קוואי לנארד – הסוציולוג מקס וובר טען כי הקפיטליזם הינו תוצר של הדתיות הפרוטסטנטית: השגת העושר והרצון לתענוגות הינו מהלך פסול וראוי לגנאי, לדבריו, אך צבירת הון ושימוש בו בצורה מושכלת מצביעים על ברכת האל. קוואי הוא לדידי הדוגמא המושלמת לכך. הוא תחרותי בטירוף – רק צריך לראות אותו כועס על עצמו מחטיא עונשין. הוא העשיר שעושה את השימוש הכי נכון בכסף שלו – חי חיים צנועים ולכל זה נוספת ההילה של הטראומה שעבר, והיכולת האדירה שלו להשתקם ממנה בצורה הכי עוצמתית שאפשר. קוואי לדידי הוא המשלים של סטף. מן שלמות ערכית כזו אשר אתה נותן כדוגמא איך מצליחים ועדיין לא נהיים שיכורי כוח כתוצאה מזה. אשמח מאוד בשבילו אם יביא אליפויות נוספות לדורבנות.

קליי תומפסון – אני זוכר שכילד אמא שלי הסבירה לי את הרעיון הקומוניסטי, על פי המשפט הידוע "כל אדם עובד לפי יכולתו ומקבל לפי צרכיו". הקומוניזם לא ממש הצליח להביא את המשפט הזה לידי שלמות, אבל קליי תומפסון כן. הדרך בה הוא זז הצידה לטובת דוראנט ונתן 100% בכל משחק, הדרך בה הוא שמר על קיירי בגמר בלי טיפת אגו, וכל זה עם שקט תעשייתי שניתן לפרש כמעט כאדישות.

קווין דוראנט – סתם ככה לא הייתי מכניס אותו לכאן, אבל נאום ה-the real mvp לא יכול להשאיר אותי אדיש. בן אדם שיודע להגיד תודה למי שהוא באמת מרגיש אליו ככה, זה דבר שאני חושב שכדאי ללמוד ממנו.

קיירי אירווינג, קווין לאב וצ'אנינג פריי– עוד כמה שורות נגיע למלך הרשע, אבל אם יש נחמה בשלשה שצללה בסוף משחק 7 בשנה שעברה, זו הייתה העובדה שיש גם מי שאני מרגיש שאני אשמח בשבילו שייקח. קיירי הוא אחד השחקנים הכי הגונים שראיתי – בחיים לא רץ סתם לשופט ובחיים לא נכנס לתגרות מיותרות (דיוויד ווסט אני מדבר אליך), כזה שבאמת בא לשחק וליהנות מזה. הוא תמיד מכבד את שחקני היריבה ותמיד שומר על קלאס. על שני האחרים יש לי פחות מה להגיד. פשוט good guys, מה שבולט עוד יותר כאשר משחקים עם המלך.

לברון ג'יימס – אז הנה זה מגיע. האיש שאי אפשר להתעלם ממנו. עומד שם עם כל האגו ומשדר שהוא הדבר הכי חזק בעולם. אין שחקן שאני מתעב יותר מהמלך הרשע.

כולנו רוצים להיות עדים להיסטוריה שמתרחשת מול עינינו – פדרר, מסי, רונלדו, בולט ופלפס הם דוגמאות מצויינות לכך. שבירת שיאים על גבי שיאים תוך כדי מתן תצוגות שלא נראו קודם. חשבתי שלברון יהיה הגדול מכולם, זה שאספר עליו לנכדים שזכיתי לראות בלייב, ושהיום אין להם מושג בכלל מה זה שחקן גדול – ואז מגיעה ההחלטה. לא היה אכפת לי על המעבר אלא על הדרך – "וואלה חבר'ה באנו לפרק לכולם את הצורה" אמר המלך הרשע. בשידור חי הוא מודיע שהוא "לוקח את הכישרון שלו למיאמי". כמה חרא אתה יכול להיות בנאדם? לבורר – הלא הוא משה אבגי – ישנו משפט שאומר "לאף אשה לא אכפת שבוגדים בה, אכפת לה שכולם יודעים מזה" אז למה ככה? אם אתה רוצה לעבור, תעבור. אתה רוצה סופר טים – בכבוד. למה בצורה כה בוטה ומשפילה?!

מכונת דימוי עצמי מפותחת ומשומנת הלו הוא לברון ג'יימס. פעם המלכים היו זורקים מטבעות זהב לעניים על מנת ליצור לעצמם דימוי של נדיבות ומיתוס של אכפתיות. אז מה אם לברון תורם – כמה זה מתוך ההון שלו? כמה זה באמת חשוב לו?

לברון צועק על החברים שלו לעיני כל. לברון לא מאפשר לשחקנים צעירים סביבו להתפתח. לברון מעביר ביקורת בתקשורת. בניגוד למה שראיתי אנשים אחרים כותבים כאן, הוא ממש לא משפר את החברים שלו – לא מבחינת אחוזים ולא מבחינת יכולת. אם ישנה התנהלות שמזכירה את מכבי של פעם זו ההתנהלות שלו: לחוצה דורסנית ושחצנית.

לברון הוא לטעמי הדוגמה המושלמת לכך שגנים זה לא הכל. הוא המכונה המושלמת לכדורסל, ועם אופי יותר נוח ונכונות לשחרר את הפריק קונטרול הפנימי שלו יכל להיות אחר לגמרי. אני חושב שהדיון בקשר לג'ורדן כגדול ביותר היה מן קוריוז שמראה כמה נוסטלגיה יכולה לתעתע. הוא יישאר עם שלוש טבעותיו שבמקרה שלו כן קובעות את מקומו בהיסטוריה וב"מורשת" שלו, בעוד שככל הנראה סטף יחלוף על פניו בנונשלנט.